מארי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. שהלך אביו לבי חוזאה ונשא שם אשה וילדה לו את זה וחזר מרי לכאן וירד לנכסי אביו ובא זה אחריו לזמן מרובה ותבע חלקו:

שפיר קאמר לך דכתיב וכו׳. צריך לישב דבלאו טעמא כלל כיון דאמר דלא ידע ליה ודאי צריך אידך לאתויי ראיה שהוא אחוהי. ואפשר דמשום דהוה אלמא ורמאה לא מהימן ליה והיא המחייבו כדלקמן שהיא המחייבו אם לא יביא עדים כדפרש״י ז״ל אייתי סהדי בקש עדים [ולפיכך אמר שאין בזה רמאות שאפשר שאינו מכירו כדכתיב קרא] ומיהו נ״ל דאין להקשות א״כ לא שבקת חיי לשום אלם דשאני הכא דניכרים דבריהם שזה טוען אמת וזה שקר שלא מצינו איש שיקרא למי שאינו אחיו אחי אתה ומה שטוען זה הוא רחוק שלא ידע אם יש לו אח או לא ומש״ה בגברא אלמא בכי האי גוונא הוא דאמר ליה הכי רב חסדא ותדע דהכי הוה טעין האי שאינו יודע [אם יש] לו אח דאמרינן בסמוך הכא מי ידע דמחל:

דלאו אחוך הוא. ואם לא תביא עדים שיעידו ממש כדבריך שאינו אחיך פליג ליה שהרי אין לך עדים:

סוף סוף דחלי מינאי. מה הרווחת לא יעידו כמותו אלא כרצוני:

תרתי לא עבדי. די שישתוקו מלהעיד מיראתך אבל שישתקו ויעידו שקר לא עבדי:

בפרדיסי. כרמים:

בוסתני. ביתן של אילנות ומש״ה בעי דליפלוג ליה בהו מפני שבממון האב שתיל להו ששכר פועלים שידוע היה שלא היה נכסים למארי מחמת עצמו כלל והוה ליה השביחו נכסים מחמת נכסים דאמרי׳ פרק מי שמת [דף קמג:] שהשביחו לאמצע דאי טרח מארי בגופו או הוציא ממונו בכה״ג לא אמרי׳ בשום דוכתא שיהיה לאמצע:

וכן אמר [דף מ.] רבה. זו גרסת האחרונים ז״ל מדא״ל אביי דהוה שכיח קמיה דאילו לקמיה דרב חסדא או דרב הונא לא הוה אביי שכיח וה״פ וכן וכו׳ לא דמייתי מינה ראיה לעובדא דרב חסדא דתלמיד של רב חסדא הוה אלא ה״ק דהאי עובדא נמי אתא קמיה דרבה ואמר נמי כרב חסדא דהשביח לאמצע:

מי ידע דמחיל. כלומר שאע״פ שלא טרח בעצמו ולא הוציא ממנו מ״מ כיון דלא ידע שהיה לו אח בודאי על דעת עצמו עשה ואומדן דעתא הוה אע״פ שלא פירש הו״ל כאילו אמר בב״ד ראו מה שהניח לי אבא שאם השביח השביח לעצמו כדאיתא פרק מי שמת והכי אמר בעובדא דרב ספרא התם [דף קמד.]:

גדולה מזו. רבי אמי סובר כאביי ואמר שאפילו כשלא ירד הקרוב אלא בשביל ספק זכות שיש לו עליו אמרינן ששבח שלו. זה שעשה ודאי לעצמו:

כסבור שהוא שלו לא כ״ש שיהיה השבח שלו ואע״ג דהקרוב טרח בגופו או הוציא הוצאה משלו והכא מארי לא עשה כן כדאמרן מ״מ כבר אמרנו דאילו אמר בב״ד שלעצמו משביח היה השבח לעצמו הלכך אין צריך להביא ראיה אלא אם יחלוק עמהם או אם יהיה השבח שלו:

ברשות קא נחית. דכיון שידוע דיורד בקרקע אחרים על דעת שיטול כאריס ירד וגם ב״ד היו נותנין לו רשות שירד ויטול אבל מארי לא ירד אדעתא שיטול כלום מבעל הקרקע דבחזקת שהוא שלו ירד וכל שירד על דעת שלא להשתלם מבעל הקרקע אינו נוטל כאריס והכי אמרינן פ״ק (דף יד:) גבי נמצאת שדה שאינו שלו שאינו נוטל מן הנגזל אלא הוצאה שעור שבח בלבד והכא מארי לא הוציא משלו כלום ואף בגופו לא טרח כדפרישית הילכך אינו בדין שיטול כלום וגם ב״ד לא היו נותנין לו רשות לירד בחלק הקטן הלכך לא יטול אלא חלקו שהשבח יהיה לאמצע:

ה״ג לא סיימו קמאי דקטן הוה וכן גריס הריא״ף ז״ל כלומר לא שמעתי הענין בשלמות שלא אמרו לי שהיה קטן דבקטן ודאי השביח לאמצע לעולם דאי לא ידע ליה לא שקיל דאין מורידין קרוב לנכסי קטן ואי ידע ליה ומתפרנסין יחד [דמורידים] כדאמרן לעיל אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר בב״ד ראו מה שהניח לנו אבא כדאמרן פרק מי שמת (שם) ומשמע דלא הדר ביה רבי אמי אלא מהאי טעמא בתרא דקטן הוי אבל אם היה גדול משמע דשיימינן ליה כאריס ולא חיישינן לטעמא קמא דלאו ברשות קא נחית וכן כתב הריא״ף ז״ל דגדול ולא ידע ליה שיימינן ליה כאריס וטעמא דמילתא כיון דאית ליה חלק בגוף הקרקע חשבינן לזה כיורד ברשות אבל בעלמא אין לו [אלא] הוצאה בלבד כדאמרינן ומיהו אי הוי ידע ליה משמע מדברי הריא״ף שהשביח לאמצע ואע״ג דתנן הכי גבי גדולים וקטנים לאו דווקא אלא אפילו גדולים וגדולים וראיה דאביי נמי סבירא ליה דגדול הוה כרבי אמי דאמר מי ידע דמחל אלמא אי הוה ידע אמרינן דמחיל ואע״ג דאמרינן בפרק חזקת הבתים [דף מב:] דשותף כיורד ברשות דמי ונוטל כאריס שאני שותפין שנשתתפו לדעת וניחא ליה לכל חד במאי דעביד חבריה אבל הני אחים לא נשתתפו לדעת מי יימר שיתרצה אחיו בהוצאתו של זה כלל הלכך כיון שהוציא סתם ולא אמר בב״ד שלעצמו היה משביח משמע ודאי דאחולי אחיל גביה והשבח לאמצע כן העלו האחרונים ז״ל וכן דעת הרי״ף ז״ל אבל הראב״ד ז״ל סובר דדוקא גדולים וקטנים כפשטא דמתניתין דהתם [אבל גדולים וגדולים לא השביחו לאמצע] וכל היכא דאמרינן השבח לאמצע היינו שלא טרח בגופו ולא הוציא ממונו כלל כדאמרן במארי בר איסק הא אם הוציא או טרח נוטל שכר טרחו ומה שהוציא [בין ידע בין לא ידע] שאין לך יורד לנכסי חברו שלא יטול הוצאה שיעור שבח ואפילו יורד שלא כדין. כדין קרוב לנכסי קטן ויורד לנכסי רטושים וכיוצא בו:

מתני׳ המפקיד פירות אצל חברו יוציא לו חסרונות. כשיחזירם יפחות לו כמו שהם רגילין לחסור ובגמרא מוקי לה בשערבן עם פירותיו :

אורז. מילי״ו:

דוחן. דומה לאורז וקורין לו פני״ץ:

הכל לפי המדה. כן לכל כור וכור:

הכל לפי הזמן. שהניחה בידו לכל שנה ושנה יניח לו כן והכי איתא בתוספתא:

גמ׳ תאנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה. ואמרו בגמרא אורז טובא חסר אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן באורז קלוף שנינו תנ״ה לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין ואורז שאינו קלוף שלשה סאין לכור:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע א]